תקנת זקני דרום

תקנת זקני דרום היא תקנת-חז"ל לשמור על קיומה של מצוות נתינת הזרוע, הלחיים וקיבה לכהנים. תוקף התקנה היא למנוע האפשרות לשתף איש הפטור – כהן או נכרי – על סמך הנאמר במשנה "השוחט לכהן ולנכרי פטור מן המתנות" – כיוון שעל פי התקנה ברגע שנקבע יבול הבשר לשיווק מחייבים את קיום המצוה למרות שאיש-הפטור הנהו שותף בעסק.

בגמרא

תזכור לתקנת זקני דרום הובא במעשה שמוזכרת בגמרא (מסכת חולין, דף קלב עמוד ב) בו רבי טבלא מייעץ לכהן (שפטור מנתינת הזלו"ק) להשתתף עם שוחט ישראל (שחייב בזלו"ק) וע"י השיתוף ירוויח הכהן ממון, על פי מסקנת הגמרא, כוונת המשנה "השוחט לכהן ולנכרי פטור מן המתנות" היא שרק השוחט לשולחנו הפרטי של איש הפטור (כהן או נכרי) פטור מן המצוה ולא השוחט למען השיווק;

אושפיזיכניה דרבי טבלא כהן הוה, והוה דחיק ליה מלתא. אתא לקמיה דרבי טבלא; אמר ליה "זיל אישתתף בהדי טבחי ישראל, דמגו דמפטרי ממתנתא משתתפי בהדך". חייביה רב נחמן. אמר ליה "והא רבי טבלא פטרן". אמר ליה; "זיל אפיק, ואי לא מפקינא לך רבי טבלא מאונך"

אזל רבי טבלא קמיה דרב נחמן, אמר ליה: "מאי טעמא עביד מר הכי"? אמר "ליה דכי אתא רבי אחא בר חנינא מדרומא, אמר רבי יהושע בן לוי; 'זקני דרום אמרו; כהן טבח שתים ושלש שבתות פטור מן המתנות, מכאן ואילך חייב במתנות'.

אמר ליה "ולעביד ליה מר מיהת כרבי אחא בר חנינא"! אמר ליה "הני מילי דלא קבע מסחתא אבל הכא הא קבע מסחתא"

רש"י מפרש עצת רבי טבלא על סמך המשנה "המשתתף עמהם פטור" (גירסא זו צ"ע, כי לא כתוב במשנה "המשתתף עמהם פטור" אלא "המשתתף עמהם – צריך שירשום"), כלומר שייעץ רבי טבלא שעל ידי הפטור שירוויח השוחט-ישראל, יכיר טוב לכהן ויתן לו כספים בשוויות ההרווחה (ומסתבר לומר לא בשוויות ממש אלא ב"הנחה" קצת), אלא שלסופו של דבר הקפיד רב נחמן וחייב את השוחט-ישראל – בהסתמכות על תקנת זקני דרום – להוציא את כל חלקי הזלו"ק מרשות השוחט-ישראל ולתתנם לכהנים.

זאת אומרת הדין עם הטבח דהכי משמע השוחט לכהן פטור הא השוחט לישראל חייב השוחט ואין הכהן הולך אצל בעל הבהמה. כשהוא אומר מאת זבחי הזבח כל מי שהוא. ואפילו כהן להביא כהן שנעשה טבח למכור. אבל מהבהמה שיהא שוחט לצורכו פטור. מ"ש משתפי לן בהדייהו בלא מעות. חייביה רב נחמן ליתן מתנות כדאמרן להביא כהן טבח. מפיקנא לך ר' טבלא מאוניך כלומר משימתנא לך ולא יועיל לך ר' טבלא –כתב יד על קלף, מיוחס כפי' רש"י (למסכת חולין דף קלב עמוד ב) אבל ככל הנראה הוא מפירוש הנימוקי יוסף
כשהוא אמר מאת זובחי הזבח שהוא לשון רבים בא לרבות כל מי שהוא זובח ואפילו כהן ונעשה טבח ונקבע למכור בשר במקולין דמיחייב במתנות, שלא פטרו הכתוב אלא מבהמה שהוא שוחט לצרכו. והוא דחיקא ליה מילתא: פיר' דחוק ועני הוה. דמגו דפטרת להן ממתנחתא: דתנן במתניתין "והמשתתף עמהן פטור מן המתנות" ואע"פ שחלק אחד מאלף באיברי הבהמה ואחד מאלף בבני מיעים חייביה לההוא ישראל
שנשתתף עם אותו כהן – פירוש שחיטת חולין רבתי להר"י אלמדארי, חולין דף קלב עמוד ב, י"ם תשנ"ג

 

 

מי הם זקני דרום?

אי-אפשר לקבוע בבירור מי הם זקני דרום שדקדקו לתקן תקנה חשבה זו, אלא ככל הנראה מדובר אל האזור הנקרא יהודה כמקביל לתושבי הגליל – וכמובא בתוספתא מסכת סנהדרין פרק ב הלכה ו "העיד חנינא איש אונו לפני רבן גמליאל שאין מעברין את השנה אלא ביהודה ואם עברוה בגליל שהיא מעוברת" – מכך משמע שיש עדיפות לאזור יהודה כמקביל לתושבי הגליל. עוד מוזכר בתלמוד ירושלמי (מסכת תענית דף טו עמוד א) על איכות תושבי דרום "דרומאיי ליבהון רכיך, ושמעין מילה דאורייתא ומתכנעין" (לבבות של אנשי בני-דרום רכות והם שמועים דברי תורה ונכנעים"), וזה כמקבל לתושבי הגליל בזמן ההוא.

לגבי קביעת שמות פרטיות לזקני דרום, מובא תלמוד ירושלמי (סוטה דף כב עמוד א) מובא בעל הוראה בשם יושוע דרומייא, ועוד מובא מעשה (ירושלמי, עירובין דף מ עמוד ב) ברבי חיננא ורבי יונתן שסלקו אל חמתה דגדר ואמרו "נמתין עד שיבואו זקני הדרום לכאן" ואמנם בא רבי נתן דרומה ושאלו אותו את שאלתם בהלכה. בהלכות גדולות הובא מאמר רבי יהושע בן לוי בדיני שכירות לגבי מצוות עירובין (מסכת עירובין דף סה עמוד ב); "אמר להן ריש לקיש "נשכור, ולכשנגיע אצל רבותינו שבדרום נשאל להן" אתו שיילו לרבי אפס, אמר להן; "יפה עשיתם ששכרתם".

בתלמוד מובא כמה הלכות חשובות בשם זקני דרום, מהם (ירושלמי פסחים דף לד עמוד א) "דרומיי אמרין; 'אימורין שאבדו, מחשב להן כמי שהן קיימין'", והם מוזכרים בתלמוד בבלי לגבי דינו של וולד שאמו ישראלית ואביו גוי; "בר קפרא ועיילי זקני דרום דאמרי עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר, אלא אמר רב יוסף "רבי היא, דכי אתא רב דימי אמר רבי יצחק בר אבודימי משום רבינו אמרו עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר". ועוד מובא במסכת זבחים (דף כב עמוד ב) שסברו זקני דרום שאיש טמא מת משלח קרבנותיו להקרבה

פרטי תקנת זקני דרום בעניין מניעת השיתוף למען רווח ועיסקא

פרטי התקנה מיוסדים בביאור הגמרא על דברי המשנה "השוחט לכהן ולנכרי פטור", דברים שלכאורה מאפשרים כהן או נכרי לירד לאומנות שיווק בשר-כשר אל ציבור הרחב ולמנוע נתינת הזרוע הלחיים והקיבה מכל בהמה הנשחטת לכהנים, שכן משמע מלשון המשנה שכל עוד שהשוחט זובח בהמתם של איש הפטור (כהן או נכרי) אזי אין השוחט חייב לתת חלקי הזלו"ק מן הזביחה לכהן.

עקירת סברא זו התחילה בקושיית הגמרא; לכאורה היה עדיף למשנה לכתוב "כהן ועובד כוכבים פטורין מן המתנות", הגמרא מתרצת מכך שהמשנה תלה את הפטור באיש "השוחט" – "השוחט לכהן ולנכרי פטור מן המתנות", פסק רבא "הדין עם הטבח" שדווקא היד השוחטת היא החייבת במצוה זו – ולא הבעלים.

הגמרא ממשיכה להביא דרשתו של רבא שייסד את לימודו על פי הכתוב מאת זבחי הזבח, כלומר שה"זובחי" (השוחט) הוא האישיות שנכנס בעובי-הקורה של החיוב. ורש"י שם מפרש; "מי שהוא, ואפילו כהן" אלא שכהן השוחט בהמתו לשולחנו הפרטי – ולא למכירה – אזי הוא פטור.

התוספות מבין שרש"י סבור כי חיובו של כהן השוחט למען מכירה ושיווק הוא מדאורייתא, אלא שהתוספות חולק על כך וסובר כי חיובו הוא רק מתקנת זקני דרום, שטעמם היא "שלא ירגילו טבחי ישראל לשתף כהנים עמהם ליפטר מן המתנות".

ככל הנראה מדברי המשנה "השוחט לכהן ולנכרי פטור מן המתנות" מובן שדינם של כהן ונכרי הוא בשוויות גמורה – שכל אחד מהם פטור מנתינת הזרוע הלחיים והקיבה והשוחט בהמתם לשולחנם הפרטי פטור מנתינת הזרוע, הלחיים והקיבה – מכלל שהשוחט בהמתם למען רווח ועיסקא חייב בזלו"ק, אם כן, יש מקום להרחיב דברי התוספות לכלול גם הטעם "שלא ירגילו טבחי ישראל לשתף נכרים עמהם ליפטר מן המתנות".

ויש מקום לחלק בין כהן לגוי כי שוחט כהן הוא בר-חיוב-מצוות משא"כ גוי, אם כן כיצד אפשר לחייב גוי בנתינת הזרוע הלחיים והקיבה לכהנים? ובמילים אחרים; ע"י לשון המשנה השוחט לנכרי פטור ניתן ליישב שאילה דוקרת; מה ראתה המשנה לומר לנו השוחט לנכרי פטור? וכי יש הוא אמינא שגוי חייב במצוות? אלא מוכרחים לומר שאמנם יש מקרים שהשוחט לנכרי יהיה חייב – דהיינו במקום שהוא שוחט בהמותיו של נכרי למען השיווק לציבור הדתי. וזה בעצם כל תוקף של דברי רבא; "הדין עם הטבח" שבעצם לא מתמקדים עם בעלות הבהמה אלא עם היד השוחטת, ולפי-כך תוקף החיוב אינו על הבעלים אלא על השוחט. ויש לתת משל לכך; אם יבא כהן עם אלף מבהמותיו ומבקש מן השוחט שישחטם למען שיווק הבשר לציבור הרחב – שאכן מחייבין השוחט (לפי פירש"י מדאורייתא ולפי תוספות מדרבנן), ואי-אפשר לשוחט לטעון כדבר המשנה, הרמב"ם, והשו"ע, ש"השוחט לכהן ולגוי פטור מן המתנות" – שלא לזה כיוונו חכמינו ז"ל.

 

 

Digiprove sealCopyright secured by Digiprove © 2015 
Acknowledgements: Goethe Universitat MS Library - Frank more...
All Rights Reserved